העתק הדבק על יוצרים וזכויות, משתמשים ומשתמטים
העתקת תמונות מהרשת הפכה למגיפה: הצלם רועי גליץ גילה עד היום 20,000 שימושים אסורים בתמונותיו: "יש זלזול גורף ביצירה וביוצר, גם בבתי המשפט"; הבעיה של אימג'בנק, היחידה שנאבקת בארץ על זכויות-היוצרים של הצלמים, איננה בהעתקה לשימוש פרטי: "כשמדובר בשימוש מסחרי בתמונות, אין כל סיבה שגוף מסחרי ירוויח כסף על חשבון הצלמים", אומרת אביבה וינמן, יו"ר החברה; אז כמה שווה לך תמונה?

לחצן ימין, 'שמור בשם', לחצן שמאל. זהו. התמונה שרצית נמצאת עכשיו במחשב. כמה קל, כמה לא הוגן, כמה לא חוקי. גם יוצרי וידאו ומוסיקה סובלים מהזמינוּת של יצירותיהם ברשת, אבל המהירות וקלות ההעתקה הפכו את הצלמים לקורבנות העיקריים של התופעה. "אין ספק שהשוק הזה של גניבת תמונות ברשת ילך ויתרחב", אומר הצלם שמוליק מגל, "החשיפה כיום לתמונות עצומה, וככל שהיא גדולה יותר - הפיתוי לגנוב תמונות ולשתול אותן באינטרנט גדול יותר".

תופעת ההעתקות, שדורסת בראש-חוצות את זכויותיהם של הצלמים וחומסת את פרנסתם, מתרחבת ככל שהפלטפורמות הדיגיטליות מתרבות. היקף התופעה כה נרחב, שמאבקו של היוצר הבודד ב'משתמטי-הקצה' נועד מראש לכישלון. מגל, המתמחה בצילומי ארכיטקטורה, נוף ואתרים ארכיאולוגים, אומר כי "כדי לאתר היום תמונות גנובות, צריך לעבוד עם חברה שמבצעת איתור באינטרנט. מדובר במיליארדי תמונות, בניידות גדולה ובתפוצה ענקית".

"יש סוגים רבים ושונים של הפרת זכויות יוצרים", מסביר רועי גליץ, צלם טבע ומנכ"ל 'גליץ בית הספר לצילום', "הפרה היא גם גניבה וגם הפרת זכות מוסרית של היוצר, והיא גם העתקה, וגם עריכה, ויש מונח משפטי שנקרא 'המרת מדיה' שממירים תמונה לפורמט דיגיטלי אחר, ו 'גניבת עין' לפי חוק עוולות מסחריות. ולכל הפרה יש משמעות משפטית שונה".

החוק היבש עומד כמעט תמיד לצידו של הצלם, ולרשותו עומדות מספר אפשרויות בדרך לאכיפתו: מנועי-חיפוש חינמיים כמו TinEye ו-Google image search, שלאחר העלאת תמונה אליהם הן סורקים את הרשת ומציגים את האתרים בהם נמצאה התמונה. גליץ מעיד כי צפה באמצעות אתרים אלו בכ-20 אלף הפרות שנעשו עד כה בתמונותיו. "גניבות תמיד היו ויהיו", הוא אומר, "והלוואי שהיתה מוּדעות וכבוד ללשון החוק ולמאמץ היצירה של הצלם. הבעיה היא שגם בבתי המשפט יש היום מגמה של זלזול גורף ביצירה וביוצר".

אפשרות נוספת היא להיעזר בחברה כמו פיקסקאוט (PicScout) או קוריגון (Corrigon), המתמחה באיתור תמונות ברשת על-סמך טכנולוגיות ואלגוריתמים שפיתחה, והעברת צילומי מסך של האתרים שבהם הופיעה התמונה אל הצלם. מגל, המנוי על שירותי פיקסקאוט, מספר כי בזכות דיווח ממנה נודע לו על "תמונה מאחת הכנסיות שצילמתי פעם באירופה, שנגנבה ועלתה באתר של אוניברסיטת הילדלברג בגרמניה". החיסרון בשתי האפשרויות הללו הוא בכך שהצלם הוא שפונה לבעלי האתרים ותובע את זכויותיו.

אפשרות אחרת היא לחבור לחברה שבנוסף לאיתור התמונות, היא אף נאבקת עבורו על זכויותיו. היחידה שעושה זאת בארץ היא חברת אימג'בנק, שמספקת רישיונות שימוש בתמונות אך גם משקיעה מאמצים רבים ומגוונים בהגנה על זכויות הצלמים שלה. החברה מייצגת בישראל את תאגיד המדיה Getty Images שרכש בשנה שעברה את פיקסקאוט, ואת שירותי איתור התמונות היא מקבלת מקוריגון, כך שצלם החובר אליה זוכה בשני העולמות.

"יש המון סוכנויות בעולם שלא עובדות עם חברות כמו קוריגון ופיקסקאוט", מסביר מגל, "ואם תיתן להן תמונה, היא תהיה פחות מוגנת כי אין מי שיחפש אותה בשוק. היתרון של אימג'בנק הוא שהיא עובדת עם חברה שמאבטחת את התמונות, ואם היא משקיעה כסף באיתור תמונה - סביר להניח שהיא גם תגבה את הכסף אליה. אני מכיר מקרה בו גילתה אימג'בנק ארבע תמונות שחברה לבניית אתרים גנבה מהאתר של גטי. אימג'בנק תבעה אותם וזכתה בכמעט רבע מיליון שקל".

גליץ מודע לכך ש"היום קל לגנוב תכנים", ומודה כי "כולם מורידים שירים, למשל, ומי שאומר שהוא לא מוריד - הוא מתחסד או שקרן". מסיבה זו, הוא אומר כי "אנשים פרטיים אני לעולם לא אתבע, ואבקש מהם להוריד תמונה רק אם השימוש בה לא נראה לי. קרה שגם עמותות גנבו תמונות שלי, אבל אני לא יכול לבוא לעמותה שמטפלת ביתומים ולתבוע אותה. זה לא הגיוני. אני גם לא אתבע אנשים שמביעים חרטה אמיתית".

אביבה וינמן, יו"ר אימג'בנק, אומרת כי גם חברתה נמנעת מהליכים משפטיים כנגד אנשים פרטיים. "אין לנו בעיה עם סטודנטים, למשל, שמעתיקים תמונה לשימושם הפרטי", לדבריה, "ועם בעלי אתרים קטנים אנחנו תמיד משתדלים למצוא פיתרון. בהתחלה נציג שלנו פונה אליהם ומבקש להסיר את התמונה מהאתר או מציע לרכוש אותה במחיר נוח, אבל לפעמים התמונה לא מוסרת או שהמפר מתעלם ולא מגיב לפניותינו, ואז עורך-הדין שלנו שולח מכתב התראה. ברוב המקרים זה נגמר בזה".

וינמן מבקשת להדגיש כי אימג' בנק פנתה עד כה לערכאות משפטיות במקרים ספורים וקיצוניים בלבד: "אנחנו הולכים לבית המשפט רק כשמדובר בשימוש מסחרי שנעשה בתמונות, בין אם זה נעשה באתר אינטרנט, בעיתון או בשלט-חוצות. לפני הכל, אנחנו אחראים לזכויות היוצרים של הצלם, ומי שמשתמש בתמונה שלו ללא רשות פוגע בפרנסתו. אין כל סיבה שגוף מסחרי ירוויח כסף על חשבון פרנסתם של הצלמים".

גליץ מסכים: "כשזה מגיע לשימוש מסחרי, הכללים שונים לגמרי כי זה למטרת עשיית כסף ועסקים. זה גוף מסחרי, חברה בע"מ או עוסק מורשה, שעומד מאחורי זה. זו לא ילדה בת 12 שלא יודעת מה היא עושה". עם זאת, הוא מודה כי מתוך אלפי ההפרות שגילה, לבית המשפט הוא פנה עד כה פעמיים בלבד. אחת מהן היתה נגד אתר המכירות 'אולסייל', אותה תבע בשני מיליון שקלים. "זו התביעה הכי גדולה שהיתה לי, והיא נגמרה בפשרה של 70 אלף שקל שקיבלתי".